עצם המושג חיבור לגוף מרמז שיש ניתוק ממנו. זה משהו שקורה לחברה האנושית מאז המהפיכה החקלאית. לפני כעשרת אלפים שנים האדם החל להתיישב. הוא ביית את החיטה, או שהיא בייתה אותו, והפסיק לשוטט בהדרגה ביערות ובסוואנות. הצרכים התנועתיים שלו השתנו. הוא היה זקוק לפחות תנועות צוואריות שיגלו לו מה מסתתר בעצים, פחות כפיפות ופיתולים של עמוד השדרה בכדי למצוא מזון, פחות גמישות וכח בכפות הרגליים כדי להתאים את ההליכה לקרקע המשתנה. בתהליך של אלפי שנים שמתמשך אל תוך העידן הטכנולוגי, אפשרויות התנועה של האדם מתנוונות. במקביל, חל תהליך של אידיאליזציה של המוח. הסגידה למחשבה, התפתחות הפילוסופיה והמדע, הפכו בהדרגה את הגוף לאובייקט שתפקידו העיקרי לשאת את המוח ממקום למקום. כך נוצר ברבות השנים נתק בין מה שאנחנו מגדירים "אני" לבין הגוף שלנו. ובעקבותיו, בה הצורך בחיבור מחדש. המחיר שמשלם האדם על אובדן יכולותיו המוטוריות הוא גדול, ומגוון. החל מחוסר יעילות תפקודית ועד לכאב ומוגבלות משמעותית בתפקודים בסיסיים. מחלות כרוניות, עייפות, דיכאון, כאב, כל אלה תופעות היכולות לנבוע מניוון מתמשך בתנועתיות החופשית של הגוף. אבל לא רק תפקודים נפגעים. הקשר הנפשי רגשי אל הגוף הוא דבר שמלווה את האנושות משחר ההיסטוריה. בשנות ה 20-30 של המאה הקודמת צצו ועלו על פני השטח תורות תנועתיות רבות ומגוונות. מרתה גרהאם, משה פלדנקרייז, קתרינה שרוט, ג'וזף פילאטיס, פרדריק אלכסנדר ורבים אחרים חשו את הצורך של האנושות בשיטות מובנות להנעה של הגוף, אשר נדרשו על מנת להחזיר לאדם את יכולותיו המוטוריות ואת החיבור בין גוף ונפש. המסע הזה ממשיך להתפתח לנוכח מציאות חייו של האדם העכשויו. צרכים תנועתיים לפתע נולדים בנו, בין אם כתגובה לכאב או אי נוחות ובין אם כרצון לחיפוש עמוק ומשמעותי אחר הנשמה והנפש. אני גאה ושמחה להיות במקום בו אני יכולה לעזור לאנשים להתחבר מחדש אל גופם.
