קורה לפעמים ששתי דקות לפני סיום השיעור תלמיד או תלמידה, חרוצים במיוחד אורזים בשקט את המזרון, מתנצלים בלחישה ומדלגים החוצה רגע לפני ההרפייה. שלא במפתיע ההרפייה לא נתפסת אצלם כחלק מהשיעור. אלא כמין אקסטרה בסוף, שחשיבותו פחותה מהחשיבות של לבצע תרגילים או לנוע באופן אקטיבי. זה מובן, כי זה משקף במידה רבה את האופן בו אנו חיים. העשייה מקודשת. ועשייה היא doing. מבחינתי, רגעי ההרפייה הם הרגעים בהם אנו חוגגים את העשייה. אחרי שמתחנו ופתחנו, חיזקנו ואימצנו, השקענו חשיבה והתרכזנו בתחושות הגוף ובפועלו, אנחנו שוכבים על הגב ונחים. מאפשרים לגוף ולתודעה להסתנכרן מחדש. מאפשרים לתנועה המתרחשת בגוף לפעול באופן פאסיבי. אלה הם רגעים יקרים מפז שגוזלים בסה"כ שתיים או שלוש דקות מזממנו בשיעור. ולעיתים גם בחיים. בתמונה, קולאז', פעילות פנאי מרפה.
