אני חושבת שאני כותבת יותר על תנועה ופילאטיס מאשר על מגע ושיאצו כיוון שתנועה היא משהו שכל קורא, או תלמיד יכול לקחת באופן אקטיבי אל תוך חייו. מבלי להיות תלוי בדבר. ואילו מגע הוא תצורה אינטימית יותר של תנועה המתרחשת בין מטופל למטפל. היא תלויה במפגש ביניהם. הכל תלוי במפגש. מה זה צ'י? הרטט הזה שמופעל ונע כאשר מטפל מניח יד וכוונה על שריר, מפרק, עצב או צובו. צובו זוהי נקודת מגע שממנה נובע צ'י. כשהמטפל מודע לכך שתחת ידיו מתרחש פלא הבריאה, מתרחשת תנועת החיים, אז הצ'י מתחיל לנוע בגוף המטופל. ועל אף שהאדם המקבל פאסיבי, גופו חווה תנועה מגוונת ומיטיבה, המביאה את הלך הרוח שלו למקום של שקט. שקט שמאפשר ריפוי. אז, כשהמטופל מתמסר באופן מירבי, כפי יכולתו, לתפקיד הפאסיבי, כלומר, מקבל על עצמו לנוע במקצב הטבעי של הדברים מבלי להתערב, נוצרת ונחוות תנועה עמוקה, עדינה, של צ'י. אנרגיה. המטפל יכול גם הוא להרפות אל תוך המקצב הטבעי של הדברים, ולתת לצ'י של המטופל להנחות אותו. כך שבמובן מסויים גם הוא הופך פאסיבי. ואז הצ'י הופך להיות אוניברסלי. הוא לא שלך או שלי, הוא זורם בנו והוא של הטבע. ויש בו תבונה לתקן דברים. לעורר ריפוי. במובן מסויים תנועה ומגע הן טכניקות משלימות, כמו יין ויאנג. תנועה אקטיבית, הנתונה לבחירותיו של האדם ולמידת ההבנה שלו את גופו ומידת האחריות שהוא לוקח על חייו. לעומת תנועה פאסיבית הנובעת ממפגש מטפל ומטופל, ומבקשת התמסרות לתבונה הטמונה בטבע ואמונה כי האופן בו מתחוללים הדברים הוא האופן הנכון ביותר.
